עוד היא כותבת שם (בעמוד 21) "אנו יצירי סביבתנו. כל התנסות שאנו עוברים מותירה את חותמה על קליפת המוח, באופן דומה מאוד לפעולתו של רשמקול. כמו ברשמקול מנוגן מה שנרשם שוב ושוב. בכל פעם שחוויה חוזרת על עצמה, מתחזקים הרישומים על קליפת המוח. חזרה על הרגל מעמיקה את הנחרת. הפיסיולוג הרוסי ד"ר איבן פ. פבלוב, קיבל פרס נובל לפיסיולוגיה ולרפואה ב- 1904 על תרומתו יוצאת הדופן למעקב אחר ההתנהגות האנושית בהתבססו על מחקר מעבדתי בחיות. הוא היה הסמכות הראשונה בנושא התפתחות רפלקסים מותנים. בניסוייו עם כלבים, לא רק שגילה כיצד מופיעים הרגלים, אלא גם מה הופך אותם לחוזרים ונשנים. בניסוי הבא גילה פבלוב שהרגל המופעל על ידי רפלקס נקבע בחוזקה בכלב. הוא היה מצלצל בפעמון ואז מציע אוכל לכלב. לאחר שחזר פעמים מספר על תהליך זה, היה הכלב, בכל פעם שפבלוב צלצל בפעמון, מזיל ריר בציפייה להוטה. בסופו של דבר, החל הכלב להזיל ריר בשמעו את צלצול הפעמון אשר הפך לסימן למוח להפריש את זרימת מיץ העיכול. במילים אחרות: המוח אמר לבלוטות: "הפרשנה! בא אוכל!", אף כאשר בטנו של הכלב הייתה מלאה... יצורי אנוש מגיבים לגירויים באורח דומה מאוד לזה של חיות. על אף רמת המשכל הגבוהה שלהם, מפעילים סימנים הנקלטים על ידי החושים התנהגות רפלקסיבית".